בעולם ההישגי של היום, הדרך נסללת לפנינו עוד בטרם נולדנו. גן, בית-ספר, תיכון או מקצוע, צבא, השכלה גבוהה, תואר שני, השתלמויות. דרוש אומץ לשחות נגד הזרם ולבצע בחירות אחרות.
מכול הקורסים השונים באוניברסיטה דיברו אליי במיוחד אלו שנסובו על הפילוסופיה ההודית. שם, בין בליל מילים בסנסקריט כמו יוגי, סמסרה, דהארמה וקושה, סופר על בחור אחד, אשר כבודהה לפניו, זכה אף הוא להארה עמוקה. מואר זה הטמיע את המונח - איש ללא תארים.
ומיהו איש זה?
אדם שאין לזהותו עם עניין מסוים. ומכיוון שאין לו תארים, אין ניתן למסגר אותו, לקטלג אותו או להכניס אותו לאיזשהן מגירות ותבניות מחשבתיות.
תארו לכם אדם כזה. כשאתם משוחחים איתו, אין לו תשובה על: איפה למדת? מה המקצוע שלך? ומה העיסוק שלך? הלו, משהו? כול דבר?
אדם ללא תארים. האם החיים לא מלמדים אותנו דבר? האם החווייה לא מספיק מעצימה כשלעצמה?
הורגלנו לבחון אנשים על פי שמות ומספרים. התרגלנו לבקש תעודות והוכחות, תחת לאפשר לאינטואיציה, ללב, לגלות לנו את שנסתר מן העין.
בסמסטר השלישי ללימודי, הבנתי שהתואר אין בכוחו להעניק לי את שליבי מבקש. הבנתי זאת, ובכול זאת המשכתי ללמוד. כי הרי על מנת לשנות התניות דרוש אומץ גדול.
אז מה קרה? המציאות התערבה. אם אין אנו בוחרים באמת הגבוהה שלנו באופן מודע, תבחר זאת עבורנו הנשמה. קרה מה שקרה, ולא השלמתי את התואר. הגעתי עד לבאר - 120 שעות לימוד - וסרבתי לשתות ממנה. (לא ארחיב כאן על הסיפור המלא, למרות שהוא מאלף).
וכך יצאתי אל החיים כאיש ללא תארים.
תקופה ארוכה ששמחתי בחלקי. אפילו התגאתי בכך. נחרצות עמדתי מול אש ביקורת, מפי כאלו שטענו כי 'אכפת להם ממני'. זכיתי בנבואות זעם, שלא ייצא ממני כלום, ושאני מתנגד לדרך הבטוחה להצלחה, ואפילו יש שטענו כי אינני חי במציאות. להם תשובתי הייתה: אם זוהי המציאות, אני מעדיף לחיות באשלייה.
כיום, מבוגר בעשרים שנה, אינני ממליץ לאיש לחיות באשליה. אולם את האלנטרנטיבה אני מורה ומנחה - אם האמת הפנימית אינה עולה בקנה אחד עם המציאות החיצונית, הרי שיש כלים פשוטים עימם ניתן ליצור את המציאות המבוקשת.
וכך היה עבורי. יצרתי לי מציאות חדשה, והוכחתי בפני עצמי, שזה לא רק אפשרי, אלא שאין למעשה כול דרך אחרת. אני חייב לחיות את הביטוי שלי.
אוטנטיות היא שם המשחק. בגרמניה התלהבו מן העובדה, שישנו ישראלי ואף יהודי שמוכן לספר לעולם על תרבותו, אורך חייו, מנהגי הדת עימם גדל והסביבה הבלתי מתפשרת של רדיפה וטרור, והינה הוא עומד מול כיתות וכנסים ואף מציג בפניהם תמונות ילדות של ישיבה בממ"ד עם מסכת אב"ך על הפנים.
אין תחליף לאוטנטיות. אי אפשר ללמדה בשום בית ספר, כי הרי היא אינדיווידואלית. ואין מישהו אחר שיכול לספר את סיפור החיים שלך, חוץ ממך!
וכך התפרסנתי ופרנסתי משפחה.
כשגדלו מעט הילדים ורצו לשחק, כמו אבא, כדורסל, נשאלתי אם ארצה להיות גם מאמן. כמו תמיד, השאלה המפתיעה הובילה אותי לענות ב - כן.
והינה מקרה נוסף. הרי ישנה חוקיות ברורה, ומאמן דרוש בתעודת אימון. מעניין לציין, שבאותה התקופה ידעתי משבר אמון. הייתה זו שנת 2015, בה הזדעזעו חיי עד לבסיס. אמרתי כן, ויצאתי ללמוד אימון.
זכורה לי הישיבה בכיתה בשעת המבחן התאורטי. תעודת האימון חלקה מבחן מעשי, חלקה עיוני. זכור לי התסכול שחשתי: למה אני עושה זאת? הרי אינני מוכרח. גם הפעם, כמו תמיד, מי שעמד ביני לבין המשך תהליך ההתפתחות שלי, היה האגו. וגם הפעם, הבטתי לו ישר בעיניים ואמרתי: אז יהיה לך תואר, נו אז מה.
היום יש לי כמה וכמה תארים, אם רוצים: אני מאמן כדורסל, מאמן כדור בשיטת היידלברג, מדריך יוגה נידרה, מורה לרייקי, ובעל תעודה ביזמות. אז מה? זה הופך אותי לבעל סמכא?
אין תחליף לתודעה. רק תקשורת אוטנטית והקשבה פנימית בכוחן ללמד אותנו מציאות מהי. רק מגע בבן-אדם יכול ללמד אותנו את תחושת עורו. רק חיבוק יכול להעביר את חום הגוף. לא שום תואר, לא שום תעודה.
בהצלחה
